Photo By Arnold Newman

פרולוג

הנה ניתנה בידי אפשרות יחודית לכתוב על פיסול ישראלי,

מהיכן להתחיל ,

ממה שקורה כעת ומוצג – בגלריות , במוזאונים

ואולי במה שעדיין מתהווה  ,במפגשי סטודיו עם יוצרים  ויהיה אולי מוצג בעתיד ?

הבחירה ביחיאל שמי כרוכה בהיותו יוצר בפריפריה , בן לקיבוץ

ובשנים ההם, מתקופה אחרת .

קיבוץ כברי שבגליל המערבי  בזמנו התגורר  שם  גם יוצר נוסף , הצייר אורי רייזמן,

 וכיום  יש בו את מרכז  גוטסמן לתחריט .

איך זה נהייה ?

איך המקום ההוא ובודאי בשנים ההם ,איפשר לעשייה יצירתית להתרחש,

באלו מאבקים זה היה כרוך , היכן העקבות או הסימנים לכל אלה בעבודה של שמי ?

אני סקרן .

יום אחרי הגשם הראשון אני עושה דרכי בואכה כברי.

העליה המפותלת , שער הכניסה לקיבוץ  ומימין

האטלייה של שמי וממש מולו בקצה מגרש החניה ,המרכז לתחריט.

המפגש

פסלי הברזל הגדולים פזורים  מוליכים ומכוונים לסככה

בה נמצאים עדיין פלטות ברזל, שטרם עובדו.

חדר עבודה  רחב גדוש בפסלים ומדפים עליהם יצירות או מודלים

ומשמאל חדר ישיבה המשמש כמשרד המנהל את העזבון העשיר

ומקיים באטלייה תערוכות מתחלפות ,

דו –שיח  מתמשך בין עבודותיו של יחיאל שמי ובני דורו.

קיר זכוכית ענק  משקיף על הנוף , גבעות  מוריקים.

אני נפגש עם סמדר שינדלר אוצרת אוסף העבודות.

עשיתי שיעורי בית.

למדתי על המעבר מהפיסול הפיגוראטיבי באבן לפיסול המופשט בברזל

שנחשב כתפנית מכוננת  ברצף היצירתי של שמי.

למדתי שכבר בזמנו  שניים מהמשובחים שבנינו

 בראיתם  התרבותית- אומנותית , בוירטואוזיות הלשונית שלהם,

היו בקשרים עם שמי , נפגשו עימו וכתבו אודותיו.

אדם ברוך ומאיר אגסי .

למדתי על תקופות בחייו של שמי  שהיה בחו”ל

וכן שימש כמזכיר הקיבוץ מספר פעמים.

מעניין –

סמדר מביאה בדברייה את ראייתו של אדם ברוך בראשוניותו של שמי

“בפיסול חילוני ” , בהתנתקות מההתעסקות במיתוס ובפאתוס המקומי

 ועל כן בהיותו פורץ דרך בשפתו האומנותית ,

 שהיא בו –בזמן מקומית אך אוניברסלית ועל כן מדברת עם יוצרים אחרים מעבר לים.

 בהיותו ,לפחות כאן ועכשיו – הראשון לביטול המעמד עליו הפסל ניצב.

ואכן פסלי הברזל  יוצאים מן הקרקע,

נובטים מתוכה ,יוצרים מעין שדה –פסלים.

אנחנו מסתובבים בינהם

סמדר מספרת על סדרת ” פסלי הברות” המוכרים לי גם מגן הפסלים בתפן

ועל המעבר  לסדרה הפסלים האחרונה של יחיאל שמי -”עובדות “

כולם מבני- ברזל , שווי- משקל כאלה או אחרים

היא מדגישה שהשוני בין הסדרות מתקיים באופן החיבור בין מרכיביו

אם בסדרת “הברות” אלו הם ברגי ברזל המחברים בין הפלטות או החלקים

הרי שבסדרת “עובדות” בחר יחיאל שמי לרתך בין החלקים .

ועל אף שפעולת הריתוך נראיית לעיין הרי היא מכוונת לאיזה איחוד או התמוססות

של חלק אחד במשנהו.

אני משוטט בין הפסלים ,

אינני נבלע לתוכם דוגמת פסליו של סרה

והם בעיני ללא הפיוטיות של דוויד סמית

הם נצבים ונוכחים כפי  שהנם.

יש לכך איכות יחודית – אינך נשאב או ניתז מהם.

ואני חושב על הברות – איזה שם יפה

ונזכר שישנם הברות פתוחות  והברות סגורות

ואפילו הברות עם זנב .

והנה שמי לא בחר לבחון הברות לסוגיה כמו גם, לא לפרק אותה ליחידות קטנות יותר.

אותיות או עיצורים – הוא חווה אותה כיחידה  הקטנה ביותר עבורו.

משם יכל להמשיך “לעובדות “

אני תמהה אם יש לזה קשר להיותו אמן בן קיבוץ.

סמדר מוליכה אותי במעלה המדרגות לחלל התצוגה הנעים-

נכון לעכשיו  מוצגים שם בנוסף לעבודותיו של שמי גם מיצירותיו של משה קופרמן

מרתק ,

שני בני קיבוצים , הסמוכים זה לזה

שהיו בקשרי ידידות ודו שיח אומנותי, אינם

וקולותיהם ממשיכים להדהד.

ישנה איכויות רישומית -פיוטית  מרהיבה עבורי בציוריו של יחיאל שמי

לכאורה איזו הפרדה כמעט גסה בין השפה הפיסולית לזו המצויירת

אני מסמן את זה  לעצמי , לנסות לשוב ולפענח.

אני מתיישב  מול המסך

זו לי הפעם הראשונה  להפגש עם יחיאל שמי

להתבונן בו , לשמוע את שפתו

בסרט המתאר הצבת תערוכת יחיד  במוזיאון תל אביב (1997)

ומפגש בינו ובין מאיר אגסי

יש בו , בשמי ,איכות מחוספסת , הוא ישיר

ממעט במילים , איש עמל ועבודה

ואני תוהה אם היו ימים בהם פיסל רשם  וצייר

או כמו  בעבודות גם הימים נחלקו בהרמטיות .

פרידה

כמה שבועות לאחר מכן אני בסביבה ואני עובר לביקור חטוף

לפני שהמילים חתומות ונשלחות לבלוג..

אני מוצא את סמדר רכונה על רהיט מלא מגירות מדפדפת ומעיינת

באין ספור רישומים , קטעי יומן ומחשבות כתובות משנים רבות של עשייה ..

בוודאי ,אין זו  אלא נגיעה  קלה במורכבות עשייתו של יחיאל שמי

התהיות רבות ואין לי ספק כי בבוא הזמן אשוב לשם,

לאטלייה , למרכז התחריט ולציוריו של אורי רייזמן.

Raffael Lomas